פסק-דין בתיק ע"א 19343-03-11

השופט, ד"ר קובי ורדי

1.     לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב (כבוד השופט הבכיר, אברהם קסירר) מיום 22.2.11 (ת"א 156279-09) אשר פסק לטובת המערער והמשיב שכנגד (להלן: "המערער") פיצוי בסך 1,800 ש"ח בגין כל יום במשמורת (סה"כ 33 ימים X1,800 ש"ח).

הרקע העובדות והמחלוקת בין הצדדים

2.     המערער הינו אזרח מולדובי אשר נכנס לישראל ביום 14.11.01 באשרה מסוג ב/1.

ביום 4.7.02 נעצר המערער במחסום כיסופים והובא למשמורת זמנית בגין שהייה בלתי חוקית, בניגוד לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב- 1952 (להלן: "חוק הכניסה לישראל").

ביום 7.7.02 הובא המערער בפני ממונה בביקורת הגבולות לצורך עריכת שימוע, בסופו הוצא כנגד המערער צו הרחקה ומשמורת.

ביום 10.7.02 נדון עניינו של המערער בפני בית הדין למשמורת אשר השאיר את צו המשמורת על כנו.

ביום 17.7.02 התקיים דיון נוסף בעניינו של המערער, ונקבע כי גירסתו של המערער אושרה וכי יש לשחרר את המערער בערבות אישית של מעסיק חדש לכשימצא.

ביום 4.8.02 התקיים דיון נוסף בעניינו של המערער בבית הדין למשמורת, והוחלט להורות על שחרורו של המערער, וכי תוך שבועיים על המערער למצוא מעסיק חוקי חדש.

ביום 5.8.02 שוחרר המערער מהמשמורת, וזאת לאחר ששהה במשמורת במשך 33 ימים.

המערער הגיש תביעה בבית משפט קמא בה ביקש לפסוק לזכותו סך של 330,000 ש"ח (10,000 ש"ח בגין כל יום מעצר) בגין כליאת שווא מכוח סעיף 26 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], שכן לטענתו מעצרו בוצע שלא כדין.

המשיבה והמערערת שכנגד (להלן: "המדינה") הודתה בחבות להיותו של המערער במשמורת שלא כדין ( פרוטוקול בית משפט קמא מיום 13.1.10), והצדדים הסכימו כי טענותיהם תתמצינה לעניין גובה הנזק בלבד.

המערער טען בבית משפט קמא כי אין להחיל בנסיבות העניין את סעיף 80 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 ובהתאם לכך את תקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר), התשמ"ב-1982 (להלן: "תקנות הפיצויים"), לצורך פסיקת הפיצויים, מכיוון שהמערער לא עבר עבירה ברת ענישה על-פי חוק העונשין, והשמתו של המערער במשמורת נעשתה מכוח חוק הכניסה לישראל.

כן טען המערער כי יש לפסוק לזכותו פיצוי מוגבר, וזאת לאור הפגיעה החמורה בזכויות היסוד שלו על-ידי המדינה, וכי בנסיבות העניין פיצוי בסך של 10,000 ש"ח ליום אינו מופרז.

מנגד, טענה המדינה כי יסודותיה של עוולת "כליאת שווא" אינם מתקיימים במקרה דנן מאחר ומעצרו של המערער היה בהתאם לחוק הכניסה לישראל. 

כן טענה המדינה כי המערער רשאי היה בכל שלב לאורך מעצרו לצאת את תחומי מדינת ישראל בהתאם לסעיף 1 לחוק הכניסה לישראל, ומשכך הפגיעה בחירותו של המערער לא הייתה חמורה.

עוד טענה המדינה כי היה בידי המערער לעתור כנגד מעצרו והחזקתו במשמורת בבית המשפט לעניינים מנהליים, ובכך להקטין את נזקו, וכי המערער הגיש את תביעתו בשיהוי ועל-סף תום תקופת ההתיישנות.

לבסוף, טענה המדינה כי לכל היותר, יש לפסוק למערער פיצוי על-פי תקנות הפיצויים, ולא יותר מסך של 1,000 ש"ח ליום.